אחד האתגרים הגדולים בזוגיות, אם לא הגדול שבהם, הוא המעבר למעמד ההורי. התהליך הטבעי של הבשלת הרצון להפוך להורים, אשר מתרחש אצל מרבית הזוגות לאחר מספר משתנה של ימי זוגיות, מהווה שלב נוסף באבולוציה של מערכת היחסים הזוגית. כאשר יש פער בין הרצון והבשלות של בני הזוג להפוך להורים, לבין המסוגלות הרפואית להביא ילדים לעולם, המערכת הזוגית עשויה להתמודד עם טלטלה משמעותית. בטיפולי פוריות בני הזוג מתמודדים מעל לכל עם חוסר ודאות, פעם אחת בשל חוסר הידיעה לכמה זמן זה יימשך ופעם שניה, בשל חוסר היכולת להבטיח הצלחה. בטיפולים ממושכים, חוסר הודאות מייצר לחץ נפשי כבד אשר מעצים את האמוציות בקרב בני הזוג, מוסיף על הקושי הפיסי ונותן לטיפולים מקום של מהות בקשר הזוגי, עד כדי תחושה שאין לזוגיות תכלית ללא הורות.
הציפייה מזוג נשוי להפוך להורים מהווה גם נורמה חברתית מאוד מקובלת, בישראל על אחת כמה וכמה. [1] התרבות בישראל "מקדשת" ילודה ומהווה גורם לחץ נוסף על זוגות בטיפולי פוריות. ברמת הקהילה והמשפחה, זוגות בטיפולי פוריות חווים ביתר שאת את הפתיחות המאפיינת את החברה הישראלית ונאלצים לא פעם להתמודד עם התערבויות ברמות שונות, זה, מאתגר את המערכת הזוגית ויכולתה להתמודד עם לחצים מבפנים ומבחוץ.
לפיכך, זוגות רבים אינם צולחים תהליכים ממושכים של טיפולי פוריות ופונים להליכי גירושין. בערכאות המשפטיות הם חווים התערבות נוספת, נטולת רגישות של המערכת המשפטית, אשר מצמצמת את החוויה הכואבת שלהם למונחים משפטיים מנוכרים.
[1] מצוות פרו ורבו, זיכרון השואה והחרדה הדמוגרפית הובילו לכך שמדינת ישראל מחזיקה במקום הראשון בעולם במדיניות המימון רחבת ההיקף של טיפולי הפוריות ללא הגבלה, לילד ראשון ושני עד גיל 45 (אלדר, גבע. סממה. לרנר, גבע. 2018).
השפעת טיפולי פוריות על איכות ותוחלת הזוגיות
משבר אי פוריות מאופיין בהתמודדות ממושכת בהיבטים של לחץ, כישלון, קנאה, חרדה ואובדן במעגל הזוגי, הרפואי, המשפחתי והחברתי. המעבר להורות באמצעות טיפולי פוריות, מייצר שחיקה מואצת באופן משמעותי מזוגות שעשו את המעבר להורות באופן טבעי. שכן, במסגרת התהליך חווים הזוגות הידרדרות ופגיעה משמעותית באינטימיות, בתשוקה ובתפקוד המיני. (ביטון 2014).
ההשפעות השליליות על יחסי המין בקרב זוגות צעירים מנבאים מצוקה בחיי נישואין, גם בקרב זוגות שאינם חווים טיפולי פוריות. מערכות יחסים זוגיות שבהן יש קושי או קונפליקטים מיניים, מייצרות רמות שליליות גבוהות ומאופיינות ברמות נמוכות של ביטויים רגשיים וחברתיים (Rehna, Janssen, Newhouse, Heiman, Holtzworth – Munroe, Fallis, Eshkol, 2011). כאמור, בזוגות אשר עוברים טיפולי פוריות, המיניות הזוגית היא כמעט טראגית, שכן, הפגיעה בתפקוד המיני ובאינטימיות הזוגית, מעצימים את תחושות הניכור והבושה ומצטרפים לניכור ולאבדן הפנטזיה להרות בדרך טבעית וקלה ולהבנה שבתהליך האינטימי שלהם משתלבים בעלי מקצוע נוספים וצפויה התערבות רפואית על מנת להצליח (קורניק 2012). בנוסף, כל אחד מבני הזוג נאלץ להתמודד עם פולשנות רפואית וחווה לחץ נפשי כפול, הן בהיבט האישי והן בהיבט הזוגי. הלחץ הכבד מכשיל את הפניות של בני הזוג להסתגל לחיי הנישואין, ומקצין את תחושת הזרות בין בני הזוג (ביטון 2014) (שחר2016).
תחושת הזרות של זוגות בטיפולי פוריות, נובעת פעמים רבות גם ממשברי זהויות. ראשית, הזהות של כל אחד מבני הזוג מתערערת כלפי עצמו ובזיקה לתפקידים החברתיים והתרבותיים. הגבר, מתבייש בזהותו הגברית שמושפעת מאונו ומהתפיסה הפטריארכלית שחלק מהגשמתו הביולוגית היא להפרות והתרבותית, היא להיות אב משפחה, ראש שושלת. האישה, כמי שלא מגשימה את תפקיד האימהות הניתן לה מעצם יכולותיה הביולוגיות והציפיה בחברתית – תרבותית. בנוסף, הם חווים משבר זהות זוגי שכן, במציאות חסרת ילדים, הם אינם מזוהים כתא משפחתי (גילאי-גינור 2012) (שחר 2016).
לזוגות בטיפולי פוריות ישנה נטייה להישאב למסכת הטיפולים ולהתמסר ולהתחייב אליה במובן הטכני והמנהלתי. מסכת הטיפולים מצריכה תפעול של לוח זמנים לבדיקות, טיפולים ומעקבים ומאפשרת, במובן השלילי, עיסוק יתר ובריחה מהתמודדות עם החוויות והרגשות של בן הזוג השני. לעיתים יש פער גם בהיבט זה, אחד מבני הזוג הופך להיות יעיל ומקדם ושועט קדימה ואילו השני, צריך יותר זמן לעכל את הקושי, לעבד את תחושותיו ולארגן את צעדיו. הפער הזה, מייצר קונפליקט נוסף למשבר האי פוריות, סביב הביצוע וכשהביצוע נעשה בצל אי הסכמות, הוא מכביד על היכולת לתקשר את התהליך. למעשה, באופן פרדוקסאלי, משבר הפוריות שהינו משבר זוגי, דורש מתן מקום לביטוי תחושות וחששות, הקשבה ורגישות אך מעודד, אצל זוגות רבים, דווקא הסתגרות, בדלנות ואף הטחת האשמות (קורניק 2012).
המעבר להורות באמצעות טיפולי פוריות
המעבר להורות לאחר טיפולי פוריות עבור בני הזוג, שהזוגיות שלהם כבר עברה טראומה אנושה, מעבה את האתגרים הזוגיים. האם הטריה, מתמסרת לטיפול בילוד באופן כמעט אבסולוטי, ומגוננת עליו באופן מוגזם ולעיתים אף חרדתי, אשר מתיישב עם הציפייה והכמיהה הממושכת לבואו לעולם. מגוננות היתר והלחץ מציפים בקרב זוגות לאחר משבר פוריות, את הפערים בתפיסות ההוריות שהם תולדה של התמודדות המבודלת והשונה שלהם בתהליך. או אז, בנוסף לחסר הזמן ותשומת הלב לזוגיות, נערמים משקעים נוספים סביב חילוקי דעות ביחס לאופי הטיפול בילד (גילאי-גינור 2012).
שרון ואסף (שמות בדויים) הם זוג נשוי מזה כ – 15 שנים , הורים לילד אחד, כרמל בן השלוש. בני הזוג הכירו לפני כ- 20 שנים, כאשר שניהם היו סטודנטים באוניברסיטת תל אביב. לאחר כמה חודשי חברות, עברו בני הזוג להתגורר יחד במרכז הארץ ולאחר כמה שנים, נישאו זה לזו באהבה גדולה. כשנתיים ממועד נישואיהם, הרגישו בני הזוג בשלים להרחיב את קנם והחליטו במשותף להפסיק את השימוש באמצעי המניעה ולנסות להיקלט להריון. לאחר ניסיונות של כ 10 חודשים, פנו לבירור פוריות אצל רופא מומחה באופן פרטי. בתחילה, הבירור לא שיקף בעיית פוריות חד משמעית ושרון, גם בשל גילה הצעיר, הופנתה להליכי הזרעה. לאחר כ 10 הליכי הזרעה (IUI) שכשלו ובדיקות לבני הזוג עלה כי לבני הזוג יכולת להרות רק בהליך של הפריה חוץ גופית (IVF).
בני הזוג עברו הליכי הפריה רבים בפרק זמן של כ 9 שנים, במהלכן, עשו הפסקות יזומות להפוגה, מנוחה ואף ניסיונות טבעיים. בני הזוג הרבו לטייל בעולם ואף לקחו פרק זמן של כשבעה חודשים וטסו יחדיו למרכז אמריקה. בשנים הראשונות הייתה הכלה של התהליך אך ככל שעברו השנים בניסיונות אינטנסיביים להביא פרי בטן, המאמצים הפיזיים והנפשיים וכן, הכישלונות, הותירו חותמם על נישואיהם ובני הזוג חוו משברים פרטיים, זוגיים, כלכליים ומשפחתיים לאורך התקופה. יחד עם זאת, דבקו במאמציהם והתמידו בטיפולים. לפני כשלוש שנים הצליחו להביא לעולם את כרמל, לאחר הריון קשה ומוקפד, אשר במהלכו סבלה שרון מהתקצרות צוואר הרחם והוכנסה לשמירת הריון למן השבוע ה 22 ועד הלידה בשבוע 41.
כרמל הביא אור גדול לחייהם של שרון ואסף והטיפול בו בשנותיו הראשונות, העסיק את בני הזוג שהגשימו את חלומם והפכו להורים. לפני מספר חודשים, התעורר בשרון הרצון להתחיל שוב טיפולי פוריות, מתוך רצון להביא לעולם אח או אחות לכרמל. אסף לא הביע רצון דומה. שרון חשה נבגדת ויחסי הזוג עלו על שרטון. בני הזוג פנו לייעוץ זוגי.
כשנשאלו בני הזוג מה לדעתם הוביל לפער ביניהם ולאחר מכן לקרע, סיפרו כי לאחר שנים של התמסרות לטיפולי פוריות והעלאת המאמץ להביא ילד לעולם על נס, נדחקו ההיבטים הזוגיים במערכת היחסים של השניים ודעכה בקרבם התשוקה זה לזו והם אינם מקיימים יחסים אינטימיים, מזה זמן רב. במהלך ההיריון הקשה של שרון, הם מעידים כי חיו בחרדה יומיומית עד הלידה עצמה, שכאמור, הייתה טראומתית לא פחות.
לאחר הלידה, הטיפול התכוף בכרמל הפעוט ושגרת החיים ללא טיפולים יצרו מציאות שבה כל אחד מהם טיפח את עולמו הפרטי והיה גדוש בחוויה ההורית הפרטית שלו. אף על פי כן, תפעלו שרון ואסף את אורח חייהם ביעילות ובשותפות אך לא מצאו בעצמם מקום להקדיש תשומת לב לקשר הזוגי. האינטימיות, שבין כה נפגעה אנושות במהלך שנות הטיפולים, נעלמה מהקשר הזוגי, כך גם היכולת לתקשר ביניהם ללא התפרצויות אמוציונאליות קיצוניות. בני הזוג מעידים כי באופן כללי הם מרגישים כיום כשותפים להורות ולא כזוג. כמו כן, בני הזוג חלוקים עד מאוד בסוגיית הרחבת המשפחה, בעוד שרון רוצה להתחיל מחדש את טיפולי הפוריות לטובת המאמץ להביא אח או אחות לכרמל, אסף אינו רואה בכך צורך ואינו מוכן בשום אופן לחזור לתקופת הטיפולים. אסף פנה לטיפול פסיכולוגי במהלכו השלים באופן סופי עם החלטתו לסיים את הקשר. שרון לא הייתה מודעת לתהליכים אותם עובר אסף, גם כאשר החל טיפול. יחד עם זאת גם שרון מרגישה את הריחוק, אך מאמינה כי הם יכולים להצליח ולשקם את הזוגיות ולשמר את התא המשפחתי שהצליחו אחרי שנים רבות להקים. שרון הופתעה מבקשתו של אסף לסיים את הקשר, והרגישה פגועה ונבגדת מכך שאסף עבר תהליך ארוך עם עצמו ושיתף אותה רק בסופו ולאחר שכבר קיבל החלטה. שרון היא זו שביקשה שילכו לייעוץ זוגי, אסף הסכים ושיתף פעולה אך הוא מביע פסימיות. בייעוץ הזוגי, בני הזוג הגיעו להבנה הדדית שחוויית טיפולי הפוריות שינתה כל אחד מהם ושיסודות הזוגיות שלהם כבר אינם, על כן הם מעוניינים להתגרש.
סיפורם של שרון ואסף ממחיש את המחיר הכבד שעשויה לשלם מערכת זוגית בהתמודדות עם משברי קיצון, כגון טיפולי פוריות. התמודדות, אשר חושפת הן את היכולת הפרטנית של כל אחד מבני הזוג לעמוד בתנודות קיצוניות והן את יכולתו הדומה, כאחד משניים במערכת זוגית. יש מי שנוטה לומר שזוגיות שאינה מתמודדת עם קושי וטלטלה במצבי קיצון לא עברה את "מבחן הזוגיות", בין אם זה נכון או לאו, ליווי מקצועי של מאמן או יועץ בתהליכי פוריות, יכול להביא להטות את הכף לטובה בתוצאות מבחן זה.